מוחין רפואת קבלה
English הזמנות ויצירת קשר תגובות נרפאים וניסים רפואות מוחין ספרים אודות עמוד הבית

שירה

                                                      שיר כמיהה:

                                                                    

היום מתעורר בחסד תקווה, השמש מנצנצת אור משכימים, הבריאה כולה  מתעוררת, מתייפה, כי היום האל בא  לבקר:

 

הסלעים נינוחים, מתחממים במקומם, הצומח גומע טל ונילהב, ציפורים מודיעות במקורן, שהיום האל בא לבקר:

 

האדם מיתנקה, מתקדש וניטהר, נושא  עיניו  ובוכה בכמיהה, מחשב מילים שיאמר בליבו, כי היום האל בא לבקר:

 

חמה ולבנה חוברים אהובים, מאירים יחדיו לכוכבים מחייכים, מלאכים יורדים עם נשמות  להלל,  כי  היום האל בא  לבקר:

 

אורות זהרים מתגוונים נוצצים, ממתקים את האור בראשיי שורשים, ועונג הטל העליון כך שופע, מאציל על כל הבריאה לפאר, כי סר כל איום והשקט חובֵר, כי היום האל בא לבקר:
 
'שיר כמיהה' הוא מן הספר 'מופע הקצב המחאתי הגדול בתבל' ומופיע בביצועם של שלמה בר ו'הברירה הטבעית' באלבום האוסף 'מים נאמנים'
 
 

 

דוּגית:

דוּגית בּים גליו,

עזבתי עולם נחרב,

הפלגתי הרחק אל היופי,

ואנכי פּשוּט עם טוב ועם דופי,

כּאדם אומן אהבתי משעלותיו,

וקשה בּי הנשימה בּעולם מתועב,

חסר טבעיוּת וּמעוּנב,

הקצב התנגן היטב בּמוחי,

והים התכול כּה אייר נשמתי,

גלים לא טרוּפים לא שלוים,

מתגוונים בִּגווניהם,

כּרקיע הנושק בּם נצבּעים,

ללא הרף עולים ויורדים,

ודוּגית דייגים מחייכים,

החזירוּ לי מצב רוּח לאהוב,

כּוח אל הטבע והטוב,

ונמוג בּי אט אט המכאוב,

מעומס ההבל והדם והזוב,

ותמיד מתרחקים אנוּ כּדי להתקרב,

טיפּות מלוּחות נזרקות בּי בּרוּח פּיראית,

המנגינה והקצב נינוחים להפליא,

פּריטות מחוּדדות על קצב של רוּח,

והכּל משוּליו וּמאיר לי בּמוח,

כּה שמחה נשמתי לב לפתוח,

לאל, לאדם, לטבע,

לכל חי וּלכל שקיים,

וּכּכל שגמעתי ים,

הפכתי פּחות מאוּים:

 

אמא שכינה:

בּמשעול הרים אֲפֵקָה זריחה,

פּגשתיךְ כּמראֶה הארה,

 ואוּלי התיַשבת בּי עלי תאוָה,

התאוָה לאהבה:

 

נישקתני והנה נעלמת,

'בּרוּךְ בּואךָ, עתה חפּשני,

כּי בּטרם אמלא ליבּךָ בּאהבת אורותי,

עליךָ למלא בּאהבה נתיביי.

יגע חפשני, הנע לבבךָ,

וּבמחשךְ אעזרךָּ ניסים,

בּטרם תיגע הייה מטוהר,

אזי אליךָ אשפּיע זוהר נהר',

ואנכי אליךְ, יום וליל כּמהה,

סודךְ נישמתי מנגינה,

תמיד בּעקבותיךְ אמא שכינה:

 

כּסוּיה:

אומרים חכמים 'לךְ אחר השכינה,

חפּשהָ בּין שבילים וּמהמוּרות',

כּבר ספגנוּ, העולם רקוּב חטאים וּשנאות,

וּבחושךְ ההחשכה הכּפוּלה,

הכיצד אשיר לךְ שיר,

ואת כּסוּיה חבוּיה,

רמז שהאל השאיר,

טוב שהאל שומר את בּרואיו,

אותם שבם הוּא חפץ,

אוּלי יום אחד גם בּךְ,

רצון בּיתךְ יתנוצץ.

 

כּה רבּות כבית בּי,

כּי נגעת ונעלמת,

איום הוּא כּאב חסרונךְ,

כּלבנה שחרוּתךְ וּמלאוּתךְ,

ועם כּה עתיק,

מתפּלל לחבּקךְ:

 

שיר הפוּגה:

עצור שממון, עצרי מלחמה,

עצרי מחלוקת, עצרי הפליה,

זהוּ זמן הפוּגה:

 

הסר שנאה, הסר גאוָה,

סלק עין רעה, הבּט לטובה,

זהוּ זמן הפוּגה:

 

עִצרי ראוָה, עִצרי תאוָה,

בּואי נאוָה, בּואי חוה,

בּואי שכינה, בּואי ברוּכה,

היי נא הפוּגה:

 

תוֹם דעת:

כּה רבּות עובר אדם בּתום דעת,

עד ידע מקומו,

עד יזכּה מתום מעשיו,

ותהי ענוָה אצילוּתו:

 

אם בּרצונךְ אשה איש לדעת,

מעבר לחקר המחשבה,

ומשוּם תאוות דעת האהבה,

יש לדעת את דרךְ הנשמה:

 

דרךְ אשה עם איש,

אחר כּבוד והשְקט היא,

ודרךְ איש עם אשה,

לקדש נשמתה לכּלה,

לפאר ארמונה כּמלכּה:

 

ודעת פּשר נישוּק הדרכים,

האל הקדוש יחידי הוּא לדעת,

וּפשר תיקוּן הוָית החיים,

בּליבּנוּ לגעת, בּידינוּ לדעת,

אל נחת, אל נחת:

 

חידה:

חיי, חידה הם בּעיניי,

אבי, אלי, אנא עזרני,

פּענח חידת חיי,

 מוּזרים בּעיניי ימי חיי,

חוּד חידה חפור פִּתְרוֹן,

כּה רבּות דִמעות שאלותיי,

תְמהה נשמתי פּשר נתיביי:

 

אור רז לי שלח,

כל סגוּר פּרק וּפתח,

מֶה פּישרי וּמֶה תיקוּן נועד לי,

נִשמת דעת אור חייני,

עד מתי סומות עיניי,

עזרני פּענח חידת חיי:

 

שלוַת העצים:

על ההרים, הרי יהוּדה,

כל אבן היתה כּאן קודם לכל הורסי עמי,

ושלוַת הקדוּשה בּאויר זורמת,

בּוא ילדי, התנחם בּשלוַת העצים:

 

אין פּגה היא לעולם, שלוַת העצים,

מתנתם וּזכוּתם,

אנא לימדוּ נא בּני אדם,

לימדוּ את שלוַת העצים:

 

הכּל מדבּר, מספּר, הטבע קדוּם,

חזק מתעלוּלי רשע אדם,

ולטבע זכוּת ראשונים,

לךְ בּני, צא וּלמד את שלוַת העצים:

 

נס להתנוסס:

בּוָאדי הרים תחת עץ,

איש יושב וּמוחו מתרוצץ,

גאתה החוּצפּה,

מתפּלל להתפּרנס,

וחייו כּעת תלוּיים על הנס,

נס להתנוסס:

 

הורגים מבּחוּץ,

מרעיבים מבּפנים,

לב האבן אינו חש בְּכִי ילדים,

תינוק בּעריסתו משיח מבקש,

והעם מתפּתל, מתחנן לנס,

נס להתנוסס:

 

מתוךְ החושךְ הארוךְ והשחור,

יופיע ויפרוץ לפתע האור,

צריךְ להתכּונן, להִתּקן,

לא להתיָאש,

וּלהמשיךְ להתפּלל, להתפּלל לנס,

נס להתנוסס:

 

ים סוער:

אלי, אלי, בּאתי להִטהר לפניךָ,

לשטוף טוּמאותי בּים גליךָ,

והים כּל כּךְ סוער.

כּברת דרךְ אליךָ גמעתי, וּ

בדרךְ כּמעט ונגמרתי,

נפתוּליךָ היכּוּני סביב,

והים כּל כּךְ סוער.

גבוהים הגלים מלהִכּנס,

דגל ישראל וּמגן דוד ודגל שחור,

משחור אפשר להאיר אור,

נפשי בּידיךָ, בּין גליֶךָ,

עשה בּי כּרצונֶךָ,

גם כּךְ אין תכלית אדם תכליתֶךָ, ו

מי אני ומה אני,

אקפּוץ אל תוךְ גליֶךָ בּאמוּנתֶךָ,

 והים כּל כּךְ סוער:

 

פּצצות אטוּמות:

ילד הייתָ, בּשדה טיילתָ,

התענגתָ על מְעוף ציפּורים וציוּצן,

וּפּרח אחד עלי דרךְ,

 לנשמתךָ כּה קסם,

בּנשגבוּת פּלא בּריאתו,

וניחוח הקסם שבּעליו,

והנה גדלת, הפכת גדול,

עביתָ, קשיתָ,

ואתה בּונה פּצצות איוּמות,

פּצצות אטוּמות,

וּפתח פּתחת להשמיד את הכּל,

ואפילוּ פּרח וריח,

ותפרחת וּגבעול:

 

פּרפּר:

הנחתי את הנבל והנה פּרפּר,

פּרפּר עלי מיתר,

משק ניחוח עבר,

 כּי נִזהר הפּרפּר לדלג מיתרים,

כּסדר צלילים,

כּמורה עצמו אל עצמו,

ועצמו מספּר מכאוביו,

כּי ניגוּן כּה קצר נתנוּהוּ,

בּטרם ישיב אל בּוראו את ימיו:

 

מים:

אזי ירדתי אל הנהר,

השוצף וגועש ונרגע אל הים מההר,

 מים, מים, רעננוּת המים,

לגמוע, לסובב על הגוּף,

להרגע בּמים, לטבול, להרווֹת, להרפּות, לעוּף,

 ואף כּי יש מים ויש מים,

הכּל בּא הוּא ממים,

וסוד ארבּעים סאה, להזכּיר,

לטהר כל שעל נפש, לטהר וּלהעיר,

אל מים, אל מים ועוד מים,

מהאל, מים ועוד מים,

מים של גואל:

 

איש המקוֶה:

איש המקוֶה של בּית התפילה,

מוּאר עיניים, בּשמחה,

פּותח את הדלת, פּותח ידיים לִרוָחה,

וּבהנץ החמה אמא שכינה,

מטבּילה טוּמאותינוּ, הָסֵר, טָהֵר,

בּמיְמיה הילה לתקן ונפש לשפּר,

רוּח לטהר וּנשמה לאוְרר,

אל תפילה תמימה לאור שיֵרֵד,

וטובל העם וּמתעודד,

טובל וטובל,

טובל ושורד:

 

ילד בּעינייךְ:

יפה שלי, זהוּ שיר אליךְ,

 אוהב אנכי את חן עדייךְ,

לחפון אל ידייךְ מָאוֹר,

ראיתי ילד בּעינייךְ,

ילד של אור:

 

טמירה יפתי שכינה,

כּהר המור,

 כּה נאים מעשייךְ בּזה הדור,

שכוּרה נשמתי מטוּב חיוכךְ,

נחמיני רחמייךְ ואור שמחתךְ:

 

נעימה לי רוּחךְ יפה,

שִחתךְ רננה בּי, דעת מָחול,

 גמעיני אורותייךְ,

למדיני עִתייךְ,

 שלחי נפשי אליךְ מעוֹל,

ודעי שתמיד אתן לךְ הכּל:

 

זהב הארות בּי, את כּלתי,

אליךְ כל אוֹן אהבתי,

ענגיני נאה שפתותייךְ,

ראיתי ילד בּעינייךְ:

 

אלי שורשים:

חוקרים אלי שורשים,

אל חביון הווית נשמה,

שם אורחות חיינוּ,

שם תבוּנתנוּ צפוּנה,

לבב אחדוּתנוּ שם מאיר,

שם אבותינוּ, שם טעמנוּ, שם מנגינה,

אלי שורשים נפעמה בּרינה.

 

רגלינוּ בִּנתיבות מוּסר תהלכנה,

נִתמוגג בּניחוח קסוּם,

שנשמה בּו תוּכל לרנן,

בּהשיל מחיצות ושקר גשמי,

לא נִסגוד עוד לדבר,

הזוכרים אתם טעמים נאורים של מִדבּר.

פתע יתנוצץ האור הקדוּם,

אל ליבּנוּ יחבור והשקט לבב,

עת יאיר טוהר השורש הטוב,

השורש של כּוּלנוּ,

שאין זוּלתו:

 

ישראל:

ילד תמים, אהבת אל בּקודש,

הכיצד זה אל האופל נִלקחת,

בּמהמוּרוּת לְהֵיטִיב כּה טעיתָ,

שגיאה,

האור נותן לךָ מתנת השגה,

וכעת אתה בּדרךְ מהתהום שבּים אלי יבּשה,

הרי שחמה בּגינךָ התבּיְישה, כּ

י כּכל שיותר אל הקודש יגעת,

יעזבךָ האופל, הוּארתה,

וּכּכל שיותר בּטוב אתה חפץ,

האל הקדוש את האופל ינתץ, יקצץ,

כל טיפת חשכה מנימיךָ,

ישחרר מיתריךָ ואתה ציפּור:

 

עִם האור:

כּה רבּות מהאור גמעת,

מלֹא לִבְּךָ גוָניו,

נשגבת היא העליה ומתעצמת,

אור צפוּנות טעמיו.

 

וכעת עם האור,

מתהוִים כּיליךָ להכילו,

קח כּצורךְ,

זעיר מכּאן וּזעיר מכאן,

טעם טעימותיךָ,

 זעיר מכאן וזעיר מכּאן,

והפץ את האור אל כּל העולם:

 

מתיקוּת:

מתיקוּת, אנא נעלמת, אנא פּרחת,

אנא נמוגת, אנא בּרחת,

ונשאר עץ ללא ריחו,

פּרח ללא תִפארתו,

אדם ללא נִשמתו,

עולם ללא הוויתו,

ושטפוּ כּבר מִזמן לכּוּלם את המוח,

 ושכחוּ כּוּלם את אושר נִשמתם:

 

תמימוּת:

כּולם מנסים לִרווֹת,

מעידן התמימוּת לִדְלוֹת,

 לשמר כל מִשמר,

כל חפץ וזכּרון,

היי היי, מהר חפון,

 זה בּורח, חפון בּחיפּזון,

הנֵעור כּבר מאחר,

כּי תמימוּת בּאובדנה היא חפץ יקר,

אם לא נחפון כּעת ונשמור,

 כּבר אבד והיה מאוּחר:

 

טבעיוּת:

חסרה לי טבעיוּת בּעולם,

וטבעיוּת בִּבני אדם,

כּצלצוּל פּעמונים בּרוּח,

צלצול פּעמוני ירוּשלים,

ההר המנשב משב בּעציו,

והים הכּסוּף התכול המנשב בּמימיו,

טבעיוּת טוּב לב אדם והויה,

כּשהארץ מנשבת אותי בּכל פֹּארה,

וטבעיוּת מנצנצת של שכינה:

 

מִרקם החיים:

אסוּר להרוס את מִרקם החיים,

 את מִרקם ההויה,

את מִרקם הטבע,

את מִרקם האדם,

 כּי הכּל יחידה אחת המה,

וּמעל השגתנוּ סודה,

וערבּוּב מִרקם החיים,

בּזבל היד הנוכלת,

מוריד עלינוּ זעם ודין,

מהבּורא וּמהבּריאה,

מחבּל בּהוָית החיים בּאשר הם,

ופּוצע האדם את העולם,

פּוצע ושואל ותמהה,

מדוּע זה ניגר דם:

 

וישוטטוּ רבּים:

"וישוטטוּ רבּים" לחפש אמת,

 היי חברים, אין צורךְ לשוטט,

אבותינוּ בּיררוּ את הדבר כּבר מזמן,

הכּל אחד שנברא מאל אחד השולט בּכל הקיים,

וצריכים אנוּ בּני האדם,

לתקן כּאן דרכים וּמידות,

 זוהי עבודת זה העולם,

 וּפשר כּל שכאן הוּגשם:

 

רועה נאמן:

אלי, אלהי,

 תן לילדים לשחק לפניךָ,

תן לחיים להתרוצץ כּהוָיתם,

 תמוךְ ועזור נא,

כּי מזמן,

 לא ראתה עינינוּ רועה נאמן,

 לא נחה נפשנוּ,

מאז שגוּרשנוּ מהגן,

וּבִכלל נולדנוּ אל מצב מעוּנן,

מנוּון,

ושכינתךָ שהואילה אותנוּ ללדת,

הולידה אותנוּ אל עולם מחוּרבּן,

מחוּרפן,

 מלא חרא,

 מלא רעש מזוּין,

ואין פּוסקת היא המכונה,

ההופכת בּני אדם לעשן,

 המוצצת לנשמות את דמן,

המחללת את תוּמתן,

אנא אלי, שלח אלינוּ,

רועה נאמן:

 

אורז:

לאיש אחד בּקתה אחת,

וּשדה אורז אחד, בּארץ רחוקה של אורז,

 אורז אוכל הוּא, וּשכר אורז שותה,

 פּסל אליל אחד לו, '

אל האורז' שמו,

אליו ירעד הוּא,

על כל עניָניו,

 ולאורז,

 כּל תפילותיו,

 כל ימיו,

לגשם של אורז,

שיצמח בּמימיו לעד,

 ואין יודע האיש שאת הכּל עושה בּעבוּרו,

אל אחד יחיד וּמיוּחד:

 

הכיצד:

הכיצד אבּא, הכּיצד,

בּראתה בּריאה משוּנה,

המעכירה את מימי הנהר,

הכיצד אבּא, הכיצד,

נוהג בּעולם הנהגת,

לכל שבּראת קוטל אכזר.

הכיצד אבּא, הכיצד,

תוּמת אוהביךָ מחוּללת ריקם,

אל תוךְ החושךְ הזר,

הקר,

וזה משכּבר,

אין רואות עינינו מורה מוּאר,

 אוהב מטוהר,

וילד שאליךָ שר,

שאינו מאוּיָם בּחייו,

ילד ששר בּעם מאוּשר:

 

הכיצד אבּא, הכיצד,

 למרות כּל החושךְ הנורא,

עדיין מצפים אנוּ,

מצפים לִמשיח האור,

סימן אהבה מְלִבֶּךָ,

סימן אהבה אלי דרור:

 

ריקוּד הנשמות:

כּה חסרים לי הימים,

כּה רבּוּ הגעגוּעים,

עת יחדיו רקדנוּ את ריקוּד הנשמות,

ריחפנוּ בּאהבה אין סופית,

 מכל דת וארץ,

מכל קיבּעון ועול,

שמנוּ בּצד את הכּל,

את כל שטיפות המוח שהכניסוּ לראשינוּ,

של שנאה וּמרחק ושררה וּמשחק,

את הכּל לגמרי מחקנוּ,

נשארנוּ נקיים לאהוב,

לבטל יחדיו כּל חסךְ,

כּל מכאוב,

כּךְ יחדיו ללא סוף,

רקדנוּ את ריקוּד החיים של נִשמותינוּ,

והאל שעלינוּ,

שמעלינוּ,

 שמח והזיל דמעתו:

 

אומרת השכינה:

'הולכת לאיבּוּד בּתוךְ החשכה,

אינני יודעת מה לעשות,

כּשאתה אינךָ,

סיבלוּת עמי לפניךָ פּרוּשה,

איה אתה,

איה גאוּלתךָ,

 והאור מברךְ,

מתבּרךְ מן הלב,

 ואתה חידה':

 

אומר המשיח:

'מי שמע בּחוּצות יהוּדה,

שופר תרוּעה קורא לגאוּלה,

מי ראה שכינה בִּתקוּמתה,

פּרוּשת כּנף אל עם שבּגולה,

והקול מסתלסל,

מסתלסל מן הלב,

ואתה הינךָ':

 

אומר הקבּ"ה:

'אהוּבה היתה לי מימים ראשונים,

 וּממני נשכחה היא,

וקיימים היוּ לי עימה אהבים,

וזוכרני את חותם צוּרתה

שחתוּם היה על ליבּי,

וחתוּם היה על זרועי,

 וחזקה היתה אהבתה בּתוכי,

 ושורפים היוּ בּתוכי,

רשפי שלהבת אהבתה':

 

עינוּגה של מנגינה:

אנשי העולם, בּני האדם,

חִדְלוּ מעשות מלחמה,

חִדְלוּ מכל הרס,

רִפאוּ עצמכם,

מִכרוּ חייכם,

לעינוּגה של מנגינה,

נִשמוּה ללא הרף,

מלאוּ בּה חייכם,

ועם הריחוּק מכל רוע,

תרפּא היא את נִשמותיכם,

תיַיפּה וּתעדן את דרכּכם:

 

התערבוּת אלהית:

כּרגע, מעל לכל ספק,

מחכּים אנוּ להתערבוּת אלהית,

חסרת מעצורים שופעת ניסים,

ורחמים בּעונג הטל העליון,

המציץ להושיע ללא רבב,

המציץ להושיע לכל שדאב:

 

מציאה:

מציאה מצאתי, פּרח בּחושךְ,

תגלית מתוּקה, מנשבת כּמו אור,

רציתי את תכוּנתה לדעת,

לגלות את סודה,

את פּישרה לחשופה,

קרבתי להבּיט וּפתע,

כּל פּרחיה,

פּרחוּ בּי בִּצבעים כּאחת,

והנה מיד היא פּרחה לה,

נמוגה בִּכנפיה כּלא הָיָתָה,

וּפרח אחד,

שנשר ונשאר, פּ

רח אחד בִּי נִשמר:

 

שכוי:

הוֹ השכוִי, השכוִי,

בּינה קיבּלת להבחין בּין יום וליל,

 ולא היה כּשכוי זאת לדעת,

להבדיל בּיניהם בּדיוּק,

וכּיום התבלבּלת,

קורא אתה בּכל שעה,

עולם מחוּשמל מנוון את חוּשיךָ,

מחבל תבוּנתךָ להבחין,

וקורא אתה וּזועק וּבּוכה,

ואין אשר שומע,

 ואין אשר מבין:

 

אומר השכוי:

שכוִי הייתי,

וּבכל הנץ בּוקר בּכיתי,

להקים נשמות לעורר את האור,

וּבמרגוע תפילתם,

הרי שרָוַח לי,

מאז שבּקעתי,

והרי זה מכּבר החיים חירפוּני,

כל התנוּדות בּמוחי שרטוּני,

לבכּות בּלי שעה בּכל ליל ויום,

כּי הרי מכלה האדם את נפשו על תהום,

כּי הרי מכלה האדם את נפשו על תהום:

 

ציוּץ אחרון:

ציפּור עפה, אחרונה בּעולם,

מהי מחשבתה,

מדוּע השמידנוּ אדם,

מהי מחשבתה,

 ציפּור בּודדה מכולן,

ואחרון הוא ציוּצה,

אחְרון ציוּצי ציפּורים,

מה מצייצת היא,

בּטרם כִליון כּנף,

בִּכנוף אותן אלהי"ם:

 

מקום שאין בּו ציפּורים:

אבּא שלי, אבּא שמעל,

 אנא אל תביאני לגוּר לעולם,

בּמקום שאין בּו ציפּורים מצייצות,

בּמקום שאין בּו חיים לִרְווֹת:

 

מדד הגאוּת:

ענוגים ניגוּניךָ וכישרונךָ נאוֶה,

יפה היא מתנתֶךָ וּתשורה לכל שבּה מהוּוה,

אךְ אל תחפז ילדי לחשוב,

שבּזאת קנית את הכּל,

כּי עד גבוּל גאוּתךָ תִפרח אומנוּתךָ,

וּבה תִמדד אם תשתבּח או תיפּול,

בּה תִבחן מתנתךָ,

אם תִפרח או תחדול,

אם חושךְ יצירה,

או השראה כּמו חול,

מאהבת הכּל יכול:

 

אל תתגאה:

אם בּעושרךָ תתגאה,

 יראךָ עשיר בּהרבּה,

 אם בּיופייךָ תִתעלה,

 יראךָ יופי יותר נעלֶה,

אם בּפעלךָ תתפאר,

יראךָ פֹעלים גדולים בּיותר,

וּברור הוא הכּלל,

בּכל אשר תזקוף צוָאר,

 נוכח מעוּלה ישפּילךָ לעפר,

כּכל שאת עצמךָ תגדיל,

רוֹאִי קטנוּתךָ תחפָּר,

כּי אין אמיתית היא גאוּת האדם,

ורק ה' אלהינוּ גדול וּמוּשלם:

 

התוצר החדש:

יש בּי דת ויש בּי חול,

ימין ומרכז וּשמאל,

וּבִכלל,

יש בּי הכּל,

עברית וּרגבים,

 ובּעיקר תהלים,

וּבאמת אנכי,

 הכּל מכל זאת,

ולא כלוּם,

 וּבעיקר יש בּי תרבּוּת,

 והכי חשוּב אומנוּת,

 יש בּי הכּל,

בּלי זבל הגלוּת,

אכן כּךְ הוּא הדבר,

 ואהבה זה העיקר,

אל חשש,

תוצר החברה אנכי,

אנכי התוצר החדש:

 

הרחק:

הרחק הלךְ הילד, הרחק הלךְ,

הרחק הרחק,

הרחק הרחק הרחק,

הלךְ והתבּולל,

הלךְ והתבּלבּל,

בּלבּל זרעו וּבלבּל דעתו,

 ויאסוף טלטוּליו ויחזור אל עמו,

ויבוללו ויתבּולל עִמו,

ויתבּלבּל עָמו,

הרחק הרחק הרחק,

וכל שבּרח להרים ונִשמר,

לא פג מפּניו האור המוּאר:

 

שוּק מוכרי הסמרטוּטים:

שוּק מוכרי הסמרטוּטים,

מנצילים וּמוכרים,

מיד ליד,

סמרטוּטים לכל דורש,

בּמרכּוּלתם כל עני לובש,

בּגדים לגוּפו לבל יתבּייש,

בּתוּמתו לעיני עולם מרוֹשש,

ואוהב אנכי את מוכרי הסמרטוּטים,

כּמו קפאוּ על עומדם ונשארוּ פּשוּטים,

ופּשוּט הוּא השוּק ונשאר לדלים,

למלא כל חפץ בִּמחיר עֲנָוִים,

ואם תחקור ותשאל,

תגלה שאהוּב כּאן האל משכבר,

בּאופן טבעי,

 כּי אין ריקנוּת בּשוּק העתיק,

ויש שיודעים שם היטב,

את מה שנשכּח כּבר מִזמן מן הלב:

 

לַהֲקַת מוֹחֵי הַדִמְעָה הַאֲדוּמָּה:

אנוּ להקת 'מוֹחֵי הַדִמְעָה הַאֲדוּמָּה',

אל תחפז להסיק ואל תתמה,

הייה נינוח, הייה נרגע,

הייה נוֹשע,

כּבר נפציצךָ בִּמחאה חמימה,

 ואף כּי צעירה נפשנוּ וּתמימה,

נפרק עצבּיךָ מכל מהוּמה,

 כּי חפצים אנוּ חיים אל אמא שכינה,

ואל כל היקר שעל פּני האדמה,

 למד כִּזכוּתךָ ותקן בּנשמה,

ודע, אחי,

דע ואל תשכּח עד כּמה,

סילקוּ רשעים את אִמנוּ מִמקומה:

 

ניגוּן הטבע:

הימים על האי חולפים כּיום ארוךְ,

ללא זמן יום ליל יתמוךְ,

נפלא הוּא הטבע לעניין ההתבּוננוּת,

וּכאילוּ שהכּל עומד ללא השתנוּת,

וּבתוךְ האין סוף אין סוף התרחשוּת,

הטבע נועד לרפּא את האדם,

כל עלה וגבעול מסתירים סודם,

כּל חלק מפּרח או פּרי או עץ,

מחלה אחרת בּכּוחו לקצץ,

עם בִּרכתו של היועץ,

בּחוכמתו וּשכינתו חולי ינפּץ,

התבּוננתי פּנימה אל תוךְ העלים,

חש את שיחת הטבע עלי רגבים,

וּבאם הנכם נבוכים וּמשתהים,

דעוּ שלכל שבּרא הקדוש יש מילים,

ואפילוּ אומנוּת וניגוּן וּצלילים,

האזנתי רוב קשב לכל צמח וחי וכל פּנים,

על פּי רוב אין בּני האדם בּם חשים,

כל שנברא אל האור מפעם הוּא,

להישלם אלי תכליתו ושורשו בּמרומים,

 וכךְ האדם והבּריאה כּוּלה תחכּים,

כּאשר יחזור האדם אלי שורשים:

 

בּן שבע:

אנכי ילד ואני בּן שבע,

טבעי בּי הטוב וטבעית הנשמה,

קמתי בּבּוקר,

 אמא עשתה לי פּרוּסה,

הלכתי אל בּית הספר ולמדתי מה שלימדה המורה,

בּסוף היום הלכתי אל בּיתי,

עם תיקי על גבּי,

כּךְ שמחתי,

חיכּיתי לשחק עם הילדים בּמגרש,

עם הכּדוּר החדש,

שעשינוּ מסמרטוּטים,

משחקים יחפים,

והייתי רעב,

ועצרה מכונית גדולה וּפתאום חטפוּני,

 ידיים רעות לפתע לקחוּני,

בּכיתי נורא לאמא שתבוא,

עד שהכניסוּ אותי אל בּית גדול ושמוּ אותי על מיטה,

קשרוּ אותי ואת שערותי מראשי תלשוּ,

בּכּח,

כּה כּאב לי,

 צעקתי 'די' עד שהתעלפתי,

וּבעִלפוני הם הצמידוּ כּובע גדול עם חשמל על ראשי,

שרפוּ לי עם חשמל את הראש,

ואחר כּל זאת זריקות של רעל הזריקוּני,

זריקות כּואבות אבל כּבר לא בּכיתי,

 כּי לא היתה בּי עוד נשמה,

ולא נשימה,

ויותר לא אבכּה,

ויותר לא אשחק,

ילד אנכי הייתי, י

לד בּלא חטא,

ילד אנכי הייתי,

וכעת אני מת:

 

נדנדה:

הוֹ הנדנדה, הנדנדה,

הכיצד נרצחוּ גיבּורים,

 הכיצד נקטלוּ אחים מושיעים,

אשר להגן על ציון נזעקוּ יראים,

וזועק דם חפייךְ, מתנדנדת,

זועק מן הים,

לא נם,

לעשות בּקליפּת הגאוָה נקם,

קליפּת השקר שטיבּעתךְ,

נדנדה מקוּדשת בִּמצוּלות הים:

 

עולה חדש:

עשוּ בּי שפטים,

דימוּי רע ותדמית שלילית,

את שמי הטוב להפוךְ לרע,

כל שהיה בּי נגרע,

בּאופל נבלע, אופל פּיותיהם המשפּילים,

 ועיניהם הרעות בּשנאה,

ששורפת היתה בּי כּךְ,

בּכל יום שנאתם יוקדת,

וּתמוּה,

כּי מעולם לא הכּירוּני,

אל האופל השפילוּני,

 והיתה בּרכּתי בּם למכבּיר,

אוּלם שורשי אנכי,

אוהב וּמאמין,

ולא ידעתי שכל זאת,

 רוע שכּזה מזמין:

 

חבלי קליטה:

בּהתחלה הייתי להם מוּזר,

אחר כּךְ נהייתי זר,

אחר כּךְ הפכתי שנאוּי ומנוּכּר,

אזי סוּלקתי,

אל העולם האכזר,

המר,

הקר,

פּרצוּף מכוער,

מחדוָה מנוּער,

מפוּזר דעת מפוּזר,

ותר אנכי,

אנכי תר,

את מה שעבר,

את מה שעוד נשאר:

 

לא יכול:

לא יכול, אבּא, לא יכול,

 דת מעורבּבת בּחרא אנושי,

לא, לא, לא יכול, אבּא,

דת בּלי מוּסר,

משתחוִים לִבני אדם,

משתחוִים ללב קר,

משתחוִים לאל נכר,

של הלל גאוּת אכזר,

מתרפּסים,

ושכחוּ טעם טוב של עבר,

פּשטוּת הליכות וניחוח הדר,

אזי אנכי שר,

אבּא, לא יכול, לא, לא,

אי אפשר,

דת אנוכית בּלי כּבוד,

בּלי מוּסר:

 

אסוּר להפריד:

נועדה היא התורה לשרת את החיים,

 ולא נועדוּ החיים לשרתה,

רק לִגמוע ולעבוד את האל מנִשמתה,

ואסוּר להפריד בּין תורת ישראל וארץ ישראל ועם ישראל:

 

תורת ישראל שורשה בּרוּחני וּברעיון הנוהג והקיבּוּץ הרוּחני והערכּי,

 ונוצר עם ה' סביב לִתבוּנה ודרך חיים,

וזו ראשית תכוּנתו בּין העמים,

לקבּץ ניצוצות אמוּנה בּאחד,

וּלהכּות לקדוּשה שורשים,

וכךְ צריכה להיות ארץ ישראל,

קיבּוּץ לבבות הקודש מכל הקצווֹת

וּמכל הכּיווּנים:

 

לַהֲקַת הַרוֹפֵא:

 

פּתח מנהיג הלהקה ואמר: 'זהוּ שיר על רבּי יהוּדה,

מפּרשת 'האזינוּ' שבּסוף ספר הזוהר הקדוש,

והיה סבי נוהג בּו לדרוש,

רופא עתיק ימים הוּא,

וּממנו למדים אנוּ,

את דרךְ הרפוּאה הקדוּמה של התורה,

אין רבּה בּו הידיעה בּימינוּ,

למרות גדוּלתו,

וחשבתי שראוּי הוּא,

לשיר משלו':

 

רבּי יהוּדה הרופא:

גְדול הרופאים ויקר בּחכמה, היה רבּי יהוּדה,

קנה רפוּאות לחוליו מכיסו,

שידם מעוני קצרה מהשיג,

כּי רופא צדיק היה הוּא,

רבּי יהוּדה:

 

ואומרים היוּ, שאין חכם כּמותו,

בּכל העולם כּוּלו, ו

היה עושה הוּא יותר בִּתפילתו,

ממה שהיה עושה הוּא בּידיו,

כּי רופא שליח היה הוּא,

 רבּי יהוּדה:

 

ואומר היה בּסודות התורה,

ועל אותו הסוד,

מוציא היה מסודות הרפוּאה,

שלא ראיתי כּאותו אוֹפן מעולם,

בּרוךְ הרחמן שהחכּים מחכמתו לִבני אדם,

 כּי רופא חכם היה הוּא,

רבּי יהוּדה:

 

 וידע מה בּאור,

וּבִצפוּנות חשכה,

 וידע לומר- 'זה למיתה, וזה לִתחיה',

ואומרים היוּ,

 שצדיק אמת וִירא חטא היה הוּא,

רבּי יהוּדה:

 

 וריפּא בּתיקוּני תורה וּבִסְתוּם סודות,

בּחסידוּת וּבִתפילות וּבקשות,

 רפוּאתו היתה לגוּף ולנשמה,

לחלץ נפש ממדבּר וּשממה,

והיה הוּא משכּיל אל דל,

בּארץ מִדבּר וּבְתֹהוּ ישימון,

 לרפּא נִשמתו בִּתשוּבה,

לאל עליון,

בּרוךְ ה' שבּיטל כּשפים מהעולם,

שלא יִטְעוּ מאחר יִראתו בּני האדם,

ואומרים ששליח אמת ורופא חכם היה הוּא,

 רבּי יהוּדה:

 

חולים:

חולים אנוּ מלהיות בִּמקומות אחרים,

בּארצות נכר של גלוּת משפּילה,

נמוגה נִשמתנוּ ממלחמת גזענים,

מטחב דעות של מוחות רקוּבים,

קרים וּמנכרים,

רק שורשינוּ עלֹה יעלנוּ,

וּבאור שכינה אוהב ירפאנוּ,

 כּי לבעל החולי היא הרפוּאה,

 והוא שבּראה יחידי לסלקה:

 

מראָה:

אחי, אחי, עד שלא תתקל בּמראָה של עצמךָ,

עד שלא תתקן וּתייפּה את כּל התמוּנה,

עד שלא תתגבּר וּתזכּךְ את חולאי נפשךָ,

אין בּריאוּת, אין שכינה, אין דרור,

אין גאוּלה:

 

עץ וחץ:

כּה עצוּב לראות עץ הטופח וגדל לתפארה,

וּפירותיו נרקבים ונופלים ארצה,

כּה עצוּב לראות חץ הפולח ועף למטרה,

אךְ מחטיא וסוטה וּמוּנמךְ החוּצה,

אךְ חכם הוּא העץ כּי זרעיו לא חוּלָלוּ,

ותם הוּא החץ ולא בּו חללים נפָלוּ,

רק סוּלק השותל ועִיוֵּר הקַשָת,

ואין דאגה כּי בּהרקב הכּל,

יבצבּץ ויפרח וִיפוּאר לו גבעול:

 

זה כּנגד זה:

טוב ורע ורע וטוב,

אור וחושךְ וחושךְ ואור,

אל ימוג הטהור,

אל ידמה הלבן לשחור,

 רק מעט יסלקנו מדי כל זמן,

בּמעשה הטוב ימוּת השטן,

ימוּת ויחזור בִּתשוּבה אל הטוב,

ויוּסר ותוּסר הקליפּה מן הלב,

 ויברא הלב עולם בּלי מכאוּב:

 

והרצים יצאוּ דחוּפים:

והרצים יצאוּ דחוּפים,

לכל המדינות וּלכל הכּרכים,

ותינוקות מתרוצצים,

בּדמעת שמחתם מתנוצצים,

 גווני שמחה של שמים חדשים,

 כּי הודעה חשוּבה היא לכל הבּרוּאים,

'בּקרוב מחזיר הקדוש את כל הגוונים,

 וסלח לאדם ונמוגוּ דינים',

והרצים יצאוּ דחוּפים,

לכל המדינות וּלכל הכּרכים:

 

חור בּטהור:

ענני נוצה וּמניפה,

בִּתכול השמים פּזוּרים,

הבּטתי בּשמש,

וּבכל שבּרא להדהים,

והנה חורר הרשע,

חור עצוּם בּנִשמת העולם, חור בּטהור,

חור בּאדם וּבכל שקיים,

כּי הפכוּ בּני אדם את השאיבה לדת,

שאוֹב ואכוֹל,

גנוֹב וטוֹל,

בִּצואר גאוה יהלֶּכוּ,

כּאדוני עולם יִרְמוֹסוּ,

ורעה נפשם,

ואין יודעים הם ששוללים הם בּכךְ מעצמם,

גן עדן מוּשלם,

 חיי עומק ועונג מוּפעם,

עם האל והשכינה

 וכל שקיים:

 

מה לךְ קליפּה כּי תשרי על ילדים,

בּרוּאי האל החדשים,

לכי לךְ וּשרי על רשעי העולם,

שימי יהבךְ רק שם,

להשמידם,

 מיצצי את עצמךְ והִרסי פּועלייךְ,

אזי תהי מלאךְ טהור,

הלא נמאס לךְ שבי השְחור,

עזבי את ילדינוּ,

את הטבע,

את החי,

עזבי את אחיי,

ועלי והיי מלאךְ של אור:

 

חשבּון:

לא משנה מה אתה וּמי אתה,

אסוּר שהוָיתךָ תחסיר וְלוּ מעט מן הבּריאה,

ציפּור פּשוש בּשמש חורפּית אלי צייצה,

לכל נשמה בּעולם יש חשבּון,

אל תעלה מלוּכלךְ ידיךָ

 אל העולם העליון:

 

ותעלנה הלהקות להדרן משוּתף,

 והקהל מפליא שמחה וּתשוּאות,

ואור השכינה התעצם בּיותר,

עד עוצמות עצוּמות,

שאין בן לתאר:

 

דור חדש:

דור חדש,

עלה וּצמח,

השרש וּבעט,

תקן והאר,

וּפרח כּשמש הנפעמת ליום,

כּי על כּתיפיךָ היא זאת הירוּשה לתקן,

את כל שהספּיקוּ קודמיךָ להרוס וּלנוון.

 

חזק ואמץ,

אל תחש,

אל פּחד,

כּי אין כבוד אדם בּפּחד להתבּזות,

ולא בִּגזֵלה להתהדר,

נשל כּל רוע וּדגול בּשויון,

ושקם את הריסותיו של הארמון,

אשר קודש שורשו,

וחרב בּשנאת ההמון:

 

חיזקוּ נא כּל נשמה,

חיברוּ אחים ,

עיזרוּ נא,

להביא גאוּלה בּמעשים טובים:

 

תם מופע הקצב המחאתי המדהים,

היה זה חודש כּמספר גלגוּלים,

כּאילוּ שנחתוּ עלי ראשי,

כּמה ימי חיים,

בּקע אל מוחי ונשאר צליל נעים,

מענג כּלאחר סערה,

כל נשמתי בּקִרבּי נעורה,

על אפּם ועל חמתם,

של כל דלוּחי עולם,

נמשיךְ את הריקוּד והתיקוּן,

אל עבר עולם מוּשלם,

וּבאם תתמהוּ לאן נתיבותיי,

היכן עתידי וּביתי ממִשעלותיי,

הרי שבחרתי בּזה האי לִרְווֹח,

אי שכינת האל, וּ

בו לענג את ימיי:

 

שירת הזקנים הצועדים:

זקן בּא בּימים הופיע על גדות הנהר לעיניו,

והנה זקנים אין מספּר צועדים מאחוריו,

זקנים לבנים בּאים בּימים צועדים ושרים,

הקשיבוּ נא לשירת הזקנים הצועדים:

 

'זִקני הנהר אנוּ,

זקנה חוכמתנוּ אור מחושךְ לִדלות,

צעירים ללא זמן ושעות,

נולדנוּ וּמתנוּ אל חיי מתנות,

והכל בִּזכוּת דרכים ישרות,

אותן נהגנוּ עלי אדמות,

ועוד כּה חשוּב כּי הרחבנוּ לראות,

כּי בּדמנוּ דם אבות וּזכוּיות,

לא לסגוד לחכמת אדם

ולא להציב אדם בּינינוּ לבין האלוהוּת,

ולא כּדמוּתינוּ אלילים לִבנות,

והרי כּבר קיבּלנוּ בּסיני את דרךְ ה' בּתורה וּבמצוות,

להביא שכינה לעולם וּלהעלות מן האופל ניצוצות,

וּנְשמות שנפלוּ אל תוךְ הקליפּות,

ואף כּי עברוּ תלאות וגלוּיות,

שמרנוּ בּחירוּף נפש כל זאת,

וכעת מהלכים אנוּ ליד הנהר שהוּא נהרות,

של עונג שכינה לכל נשמה לִרוות,

כל ענוֹג וצמא יבוא נא ללגום ולשתות,

אנוּ זִקני הנהר,

והולכים צעדינוּ אלי הבּאות':

 

ויכּרוךְ נשמתו:

עמוק בּתוךְ היער בּאחד מעציו,

מצא הוּא את שורשו והיה מאוהב,

וספר עתיקוּת שנפתח בּחדוה לפניו,

כּהאיר לו את כל קוּשיותיו,

ויכּרוךְ נשמתו בּו בּכל דפיו,

ודבש עונג בּראשית טעמיו,

דף אחר דף לגם כל מילותיו,

וּכּכל שחזר ושנה כּךְ גילה עומקיו,

ויקרין אליו הספר בּאהבה את פּניו,

והוּא קטן ועב, וּשמו 'אות אב',

ויגמע מזוהר דפּיו משוּלהב:

 

אות אב:

אות אב ראש מלךְ קדמון,

אנגנה נא שיר כּינור ראשון,

הֶשקט אב הֶשקט עוּגב אל,

יָלֶל יָלֶל מלאךְ יִיחל,

תום ראשית תום ראשית הלל:

 

אות אב ראש מלךְ חביון,

הֶשקט אור הֶשקט בּרוֹא חִזְיוֹן,

אזמרה נא ניב עב השל,

עיגוּל עגול גדול תיו גולל,

נצח גבוּל עולם נָעלם שואל:

 

גל גל גל גלגל החֶל חשבּון,

מתפּעל און מתפּעל אל מכוֹן,

אנגנה נא צליל כּינור אחרון:

 

רַטט רַטט קשט הבלט בִּרטיטה,

הָכֶל כּל חי כּל שי כל קול,

עדן סביב עגל מכלול,

והעלה אל האור את הכּל:

 

גאוּת השפּל חיוּת הָחֶל וטול,

אל חיקךָ שוּב חפון שוּב הָגֶל שוּב הָחֶל שוּב חי שוּב עול,

שוּב עגול בּעגול וגל בּגל,

שוּב גלגל והֶשקט מעגל,

נח מזוּג חלוּל כּלוּל נימול,

אנגנה לכל כּינור מָחול:

 

אות אם:

אות אם ראש כּח פִּריון,

חדל כּל הבל וּתרוּעת פִּדְיוֹן,

מלהטת כל רוּח ושעשוּעי דִמְיוֹן,

אב שוחק בּנוֹ עין בּעין ראשון,

עֵין מאוהב עֵין בּרכה עֵין נִסְיוֹן,

גָלוּם ניצוץ גָּלוּם פּאר וכל רון,

אנא אלי תנא נא לו לב המון,

ונחת רוּח וכל כִּשְרוֹן נכון,

עטוף נִשמתו עטוף תוּמתו וּתנא,

נבל צלילים בּו יפרוט עלי הגיון:

 

אות בּן:

אות בּן בּכור אב ראשית און,

חפון כּל אור, אליו חפון,

הלוךְ ילךְ בָּטוֹל יבטל כל צלמון,

תנא בִּרכּתךָ להֵלךְ וחוּס חִסְיוֹן,

והצמד אליו מלאךְ טמיר וחסון,

בל יחוּלל תחוּלל יחוּלל רצון,

נָתוֹן בל כּלות נָתוֹן לעלות נָתוֹן,

וזון עד בּלי די,

זון וזון וזון:

 

אות בּת:

אות בּת אות אם אות רָחֶם,

שמור מכל מִשמר מכל חָיִל,

בטל חשבּון בטל שגיון עגון בְּשֶם,

שמור מכל מִשמר גם יום גם לָיִל,

שָכוֹן שָמֶחַ שָכוֹן רָוֶחַ רוֹךְ נָחֶם,

אבי חי אבי אור הבי גָיִל,

תחי כל בת, תחי כל אם,

אתקעה כּל כּוחי בּשופר כל אָיִל:

-------

בּני:

אליךָ אשא מילתי,

בּוא בּני אל בּיתי,

גול אגול כל שער,

דלתותי לִרווחה בּפניךָ,

היֶה שמח בּמתנת חלקֶךָ,

והער אל ליבּךָ,

זכוּת זו נתתיךָ,

חבור אל שורשיךָ,

טבול בִּנהר החיים,

ים מימָיי אל נשמתֶךָ,

כּכל אשר תוּכל בּכּוחֶךָ,

לךְ ועשה וכךְ מתנתֶךָ,

מי חיים מיימָי לחייךָ,

נצח אור לכל שִמחותיךָ,

סעד בּני מאורי ואור,

עד אין סוף אהבתי אליךָ,

פּעל פּעוּלתךָ בּתוךְ ליבּךָ,

צא וּראה בּכל שהכנתיךָ,

קרב וחוס בּאהבת שכינתי,

ראֹה תראה כל ישוּעותיךָ,

שמור מכל מִשמר תום,

תום אמיתךָ ולא תיתום,

וּלעולם אלי כל תפילותיךָ:

 

מקרי החיים:מאת דוד ברוך {משל על השכינה}

 

בין מקרי החיים נודדת,בודדה,

עשיתי מלא ילדים,

זרעתי מלא זרעים,

שיצמחו לפרחים,

עשיתי הכל ונשארתי לבד,

עם אלהים,

נודדת בין מקרי החיים,

לעד,

החלפתי מימד,

רוקדת בין מקרי החיים,

אליו:

 

אחדוּת צבעים נאורה:

'מנגינתךָ מחזירה אותי לאחור,

אל פּינות רגישות של הלב,

אל אמת תמימוּת ילדוּת חבוּיה,

אל צבע גלעין שדהה,

אל נקוּדות אור רחוקות,

שפּעם היוּ זרקורי אוּמה,

אל ניחוח עבר משכר,

של רגבי אדמה.

 

מנגינתךָ מקרבת אותי אל הדרור,

אל נחמת זיכּרון שליו,

אל אחידוּת צבעים נאורה,

וחופש בּיטוּי ללא הסתרה,

 אל זיווּג תרבּוּיות עתיקות,

שפּעם היוּ יהלומי מלוּכה,

 והעיר לובשת דִגלי חג,

העיר מייפּה הוויתה':

 

להקת צדיקי סדום ועמורה:

בּקרן רחוב, בּתוךְ ההמוּלה,

 ראוּ הם להקת קצב קלילה,

ארוּכּת שער וחיוּךְ בּשפתיים,

ויאזינוּ לשירם בִּמאור עיניים:

 

'נוטה להיסחף בּתוךְ התשוּקה,

להשלט בּיד פּיתוּליה,

הרם ראשךָ, זקוף קומתךָ,

 הרוב הוּא רק דמיונךָ.

 

 נלחם בּחיים כּמו בּתחנת רוּח,

סתם מבזבּז כּוח,

לעולם לא תוּכל מהאמת לברוח,

הכּל פּשוּט מפּשוּט,

שב תנוּח.

 

עליךָ לעזוב את ההחצנה מאחור,

 אם בִּרצונךָ לגלות את האור,

גם להיות עם אשה זה מהאל,

עליךָ לעשות זאת עם לב טהור.

 

חומר, רוּח, טוב ורע,

הכּל כּלול בּבּריאה,

לחזור לאמת יש רק דרךְ אחת,

לאהוב את האל בּאהבה אדירה':

 

כּל שהנךָ לוקח עמךָ:

'כּל שהנךָ בּאמת לוקח עמךָ,

זה מה שאתה נותן,

את כּל שהם צוברים מעבר לנדרש,

על חשבּון אחרים,

יום אחד יצטרכוּ הם להחזיר,

יום אחד אוּלי מאוּחר מדי,

כּי כל שהנךָ בּאמת לוקח עמךָ,

זה מה שאתה נותן':

 

גוּף כּולא נשמה:

'עיניים, אישונים,

לעתים מרגיש אנכי כּגוּף כּולא נשמה,

המחזה הזה הופךְ מוזר וּמצחיק פּלאים,

המחזה מצחיק כּשמכּירים את השחקנים.

 

חיוּךְ, שפתיים,

הצחוק מעיר מתרדמה,

הבּדידוּת היא רק אשליה של הרגע,

משוּם שהכּל אחד הוּא,

מהקרקע ועד השחקים,

המחזה מצחיק כּשמכּירים את השחקנים.

 

מדינה, דת, צבע, תרבּוּת,

הם בּעצם עניין חיצוני של תיקוּן,

וּבסךְ הכּל אנוּ פּה כּדי לתקן,

המחזה חדל להיות מעיק,

כּשמחייכים השחקנים.

 

מוח, רוּח, חשיבה,

משתנים בּינינוּ ויוצרים שונה,

אךְ בּסךְ כּל העניין,

בּכוּלנוּ העיקר דומה,

בּכוּלנוּ יש טוב ורע,

אזי מדוּע השררה,

המחזה יכול להיות נהדר,

אם ישלימוּ בּיניהם השחקנים:

 

שלשה עשר פּרחים לאהוּבתי:

'שלשה עשר פּרחים לאהוּבתי,

לעתים אסונות מתרחשים,

וּפרח בּודד בּתוךְ כּל השאון,

יכול להציל משלהבת גיהנום.

 

שלושה עשר פּרחים לאהוּבתי,

אחד ושלוש קשוּרים לאלהי"ם,

לעתים נשמות מתאחדות,

לעתים חצאים נפגשים.

 

אין מקום לדאגה,

 יש מי שדואג לפּריחה,

גם כּשהכּל נראה כּנמוג,

יש מי שזורק פּרח לזירה.

 

שלשה עשר פּרחים לאהוּבתי,

וּפרח בּודד מבּיע הכּל,

יחד נוכל בּחומר למשול,

רק יחד נוכל להמריא אל התכול':

 

שַיָרָה בּמדבּר:

'שַיָרָה בּמדבּר, חסד חיים,

פּנים חדות, כּמהות אל האור,

צועדים דוּמם נוכח אמת אלהי"ם.

 

מצועפות הנשים, תמירים הגברים,

בִּתמימוּתם צועדים,

נושאים עיניהם בּדוּמיה למרחב,

עיניהם שכוּרות עומקים.

 

נשר, מרחף, שליו,

משחר, מעגל, מלטף,

מטפס אלי גבהים, מרומים,

ואלהי"ם משדר אור אהבים.

 

אט אט הם מתרחקים,

עוזבים מאחור, מיטהרים,

ערב שקט יורד על מאהל,

וּמתוּקה תנוּמת עוללים.

 

ואז, מתחיל המחול,

משליו לבן ותכול,

מנגן ילד יפה עיניים,

מטהר את העול.

 

דור עבר ודור עתיד,

הוּא ישא התפקיד,

בל נשכּח, בל נדעךְ,

ניצוץ קדוּשה בּנוּ להעיד':

 

גבעה מיטמרת:

'שם ישנה גבעה מיטמרת,

וּבראשה מבצר,

שם יושב לו מלךְ,

וראשו מכוּתר,

שנים עשר אבני מלכוּת,

מעטרים חזהוּ,

מספרים בּחוכמתו,

של טוהר אלהינוּ.

מי ילגום כּוסית של יין,

מי עוד יברכהוּ,

מתקשה עם ריחוּקנוּ,

אל תורת נכר':

 

לובשי מלבּוּשים:

'סלחוּ לי כל לובשי מלבּוּשים,

כל אותם שבּאמת מתימרים,

אותו אלהי"ם בּוֹ אתם דוברים,

קיים בּאמת וּבתמים רק בִּפנים.

 

אלהי"ם אלהינוּ, אל אחד,

איתךָ אהיה עד תום, בּדד,

צר בּי וכואבת, החצנה וּמריבה,

ורק לךָ זכוּת מדד.

 

ירדתי השקם אל המקווה,

משיח שקר בּנוּ רודה,

טהורים מימיךָ, טהורים וזכּים,

ומכּאן בּעצם מתחילה הדרךְ,

אל שמעבר לעננים':

 

עם נאור:

'חבלי משיח, אל עליון דובר, וכאן,

יש מי שכּואב, יש מי שזוכר,

ימים קדוּמים אחרים של חירוּת,

ואור עיניים חקוּק אמת דיבּרות,

עמוק בּנשמה, דעת זכר חכמה,

טעמים עמוּקים, אל אמת,

זועקים אלי תודעה,

זכר עם בּלבן, צדק אמת,

ורוּח משה בּנשמה נגלית,

אבות קדוּמים מאירים את השחור,

היֹה היה ויהיה עם נאור':

 

אני והיא:

לילה יורד על ערבות מִדבּר,

ספר תהלים תחת הכּר,

רוּח קדם מטהרת מִשטר,

שאינו כּואב כּד שנִשבּר.

 

אני והיא מרחפים על גל,

היוּ פּעם אטוּמי אוזניים שבּנוּ מגדל.

 

 בּוקר עולה על עיר מִצפּר,

כּוח חומר תחת ההר,

היוֹ היה פּעם עלם מוּכתר,

הוּא נתן את האור,

עד מתי נִסתר:

 

מעגלים:

'חטא האדם לפני בּוראו,

הולךְ לו עיוור לתוּמו,

אין בּכּוחו עיניו לִפקוח,

אין בִּרצונו לשנות הויתו.

 

מעגלים, מעגלים,

כל שנגרע חוזר לִמלוֹאוֹ,

כל מעשה גורר תגוּבתו.

 

מדרגות, מדרגות,

כל שקוּלקל דורש תיקוּנו,

כל שהוּפרע דורש מחירו,

כל שחיוּךְ ממעיט עצבוּתו,

מעורר את האור,

גומל את חסדו:

 

אור:

'אור,

אור יתבּרךְ,

דרור ישתבּח,

נבל דוד נִפרט,

בּנשמה פּשט,

 עונג תפילת רננה,

טעם סתרי מנגינה.

 

כּתר פּתח שעריו,

יונת שופר שנהב,

אל עליון אוהב,

פּותח לִרווחה ידיו.

 

דוד מקיץ משנתו,

בּחיוּךְ טוהר אמוּנתו,

נשמתו רננה בּמזמורי דרור,

להלל וּלשבּח לאור':

 

היא ואני:

'היינוּ היא ואני,

בּדרום בּסוף הדרךְ,

הייתי מבוּלבּל משבט חומרני,

עם פּסל הסובב בּמעגל יומרני.

אמרה אלי,

'בּוא ניקח את הדרךְ,

האל יובילנוּ אל האור בל ניעף'.

 

פתע עצר גמל בּדרךְ,

בּריקוּד שורשים מחוּיךְ דבּשת,

'בּואוּ עלוּ,

אשאכם על גבּי,

 אל תסבוּ,

שם פּסל שיקרי'.

 

היינוּ היא ואני,

אי שם בִּתחילת הדרךְ,

 עזבנוּ מחול של שבט מטורף,

אוּלי זה חלק העם שנאף.

אמרה אלי,

'אפילוּ עבודת פּרךְ,

טובה בּדרךְ אל אל נִכסף'

 

חֲלוֹם יוֹנָה תְמִימָה:

יונה תמימה ירדה מארץ תבוּנה,

וּבִמקורה עשרים וּשתים אותיות מאירות,

בּגלגל שלם זוהרות,

ויִסוב גלגל האותיות בִּמקורה,

ותהי היונה שמחה בּריאה ורעננה,

 ותרד אל הארץ התחתונה,

ויצאוּ מילים מאותיותיה שבִּמקורה,

ויאירוּ פּני שכינה שפע אמוּנה,

ויאירוּ ויזהירוּ המילים בּשורשים,

 וכל הארץ תנוּבת חדוות חיים,

וּפתע אל מעגלי המילים והאותיות,

 החלוּ קופצות מאָרץ מילים זרות,

 ויִתערבּבוּ המילים הזרות בּזוהרות,

חושךְ חדר,

 הזוהר לִמקומו חזר,

ונשארוּ מילים בִּלתי מוּארות,

גלגל האותיות כּניתק מהמילים,

ותחשךְ התבוּנה,

הארץ אבלה,

אף היונה חלתה ונעצבה,

התגשמה נעלבה והחלה לקווֹת,

חוּט אמוּנתה החלה לִטְווֹת,

ותנער מעליה את בּושתה,

ותנקר את המילים הזרות ממחיצתה,

כּךְ עפה אל עיגוּלי המילים,

כּל זר מעוּרב סילקה מִנתיבים,

ויחזור גלגל האותיות המוּאר,

 ויאיר בּגלגל המילים הצרוּף,

ותעוּף,

וּתבוּנת שמחה,

וגלגל אור זוהר בִּמקורה:

 

www.mochin.co.il

©כל הזכויות שמורות לדוד ברוך-all rights reserved to david baruch

 

                                                                                      
  
 

 

  
 

 

  פותח ע"י Guru4rent בניית אתרים      כל הזכויות שמורות © חברת אור אין סוף - מאז ומעולם   

מדריך עסקים   |   ברכה סרי   |   שלמה בר והברירה הטבעית   |   בניית אתרים